איטו אבירם

הגשם הפתיע ממערב

טיפות כבדות ראשונות ניתכו עלי, מכות בפני כחרקים שנתקלים בי במעופם. מרחוק נופפה לי מכוניתי, מזרזת אותי בחרדתה הנשית. צחקתי בקול אל כלבי, שהשיב לי מבט נאמן. הגברתי צעדיי, נושם ונושף כמי שיש לו עדיין סיכוי לנצח.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

IMG_1621

כתב: איטו אבירם

אין צוקי הרים מחודדים בשרון, גם לא מדבר מחורץ בקניונים. לא התברכנו כאן בנחלים זורמים כמו הירדן, וים המלח נמצא מן העבר השני של תודעתנו. ובכל זאת, במרוצת 16 השנים שבהן קבעתי את משכני בשרון למדתי לאהוב את הנוף שאליו נפתחים הרחובות במקום יישובי.

מבעד לחלון חדרי נשקפות גבעות רכות, עמוסות בריבועי פרדסים המתוחמים בטורי עצים, חלקם מטים לנפול. אלה מנסים בכל כוחם לזקוף את קומתם השחה ולמלא את השורה החסרה, שנכרתה ביד הכורת. פה ושם אראה שדות בור המצמחים עשבים שוטים, שגם בהם אני מוצא טעם ויופי וערוצי נחלים צחיחי קיץ, המתמלאים בקילוחים הומים לעת גשם ומבלבלים את העין באדוותם החופזת.

את רגעיו המיטביים של היום אני מבלה, בכל יום, בריצה בנוף הפתוח. שתי דקות מביתי נגמרים הבתים ומתחילים השדות, ובצידם יער אמיתי. שם אני דולק על שבילים נידחים, בולע את השקט ומנופף לשלום לפועל תאילנדי ידידותי. תחילה אני חומק בין שורות מטעי רימונים שנקטפו זה מכבר ורק ניחוח עסיסם הכבד נותר למרמס על השביל. אחר אני מקפץ מעל שדות גזר שתופס גובה ומחזיר חיוך לאפרסמונים המציצים בי כמו ילדות ביישניות מבין העלים. בזהירות אני מרכין ראשי תחת ענפי עצי האבוקדו המאיימים עלי בפריים, הנחבא בירק העלים וממשיך הלאה, אל התלמים החומים של שדות החיטה שזה עתה נזרעו.

השבוע, כשיצאתי לרוץ, יכולתי לראות את ענני הגשם שהתחשרו במערב. פס כהה ומאיים התקדם במהירות מכיוון הרצליה, רשפון ונתניה. מעלי השמיים היו אמנם תכולים, אבל הרוח המתחזקת סימנה לי בשפתה האילמת שהכל הולך להשתנות ושכדאי לתפוס מחסה. ואולם, אין לכם רץ שטח אמיתי שייכנע לכמה טיפות של גשם. להיפך, אין כמו הגשם להגביר את חדוות הריצה, להכניס קצת אדרנלין לדם וליצר ריגוש אמיתי ונדיר במחוזותינו.

20 דקות מאוחר יותר הניח ענן את ידו השחורה על השמש וחמס אותה לעצמו. ידידיו חפזו מכל הכיוונים, מסתערים על השמיים, מציצים למטה מסוקרנים, מחפשים קרבן כמוני, כדי להטיל עליו את מטענם. שני רוכבי אופנועי שטח רעשו את דרכם במרחק קילומטרים ממני, מפרים את השקט. עורב תועה מיהר לתפוס מחסה על צמרת איקליפטוס. האוויר רעש וגעש ודומה היה שכל הטבע התעורר לחיים.

כלבי הקט והמסור תלה בי מבט שואל. גם הוא זיהה את הסימנים. סימנתי לו להמשיך לרוץ, והוא, בצייתנות, בלע את האוויר השוקק בריאותיו ודהר קדימה, מחפש יריב נאות שאחריו יוכל לרדוף. הצצתי מעבר לכתפי. הרחק היכן שבנייניה של נתניה זהרו לפני עת קלה בשמש והזכירו לי את שורות השיר "מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה", כיסה האופל את הבתים. מסך אפור חיבר את העננים אל הקרקע ופירושו היה אחד – גשם זלעפות יורד שם. המשכתי לרוץ ובעצם, ברחתי מפני הגשם מזרחה, מנתר בין גדרות תיל ישנים. לרגע חשתי כמו פושע נמלט, שכוחות החוק דולקים בעקבותיו. על עורפי נשפה הרוח הזועמת ורעם בודד גער בי בקול הבס האימתני שלו.

טיפות כבדות ראשונות ניתכו עלי, מכות בפני כחרקים שנתקלים בי במעופם. מרחוק נופפה לי מכוניתי, מזרזת אותי בחרדתה הנשית. צחקתי בקול אל כלבי, שהשיב לי מבט נאמן. הגברתי צעדיי, נושם ונושף כמי שיש לו עדיין סיכוי לנצח. כמה סברסים, שנותרו למעצבה מהקיץ שחלף, הריעו לי ללא קול, ואני השבתי בקידה קלה. הטפטוף נהפך למטר סוחף, ואני זינקתי פנימה, אל תוך המכונית, שני לכלבי, שהיה זריז ממני.

אוסף את נשימתי, צפיתי בפלא הרטוב הזה. ברוח המכלה את זעמה בעצים השחים, באד המים הנדחף קדימה בכוח הסערה ומכה בשמשת מכוניתי. רוכב אופניים צוהל ורטוב עד לשד נגלה לפתע, נופף לי בידו והמשיך לפדל בעקשנות אל תוך הסער.

אז ידעתי חדווה, שלא היתה כמוה.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *