איטו אבירם

אחרי ההופעה בפארק…

אני מנסה להימלט ממבטו, אך נתפס כאסיר במנוסה, ומבטינו מצטלבים לשנייה אחת. פניו זורחות, וחיוכו זורם לעברי כמאיים להטביעני בשמחתו…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

כתב: איטו אבירם

"WE ARE THE CHAMPIONS MY FRIEND", אני אומר לך, רבקה. אי אפשר. אי אפשר לשכוח את הרגעים האלה. הדשא התפוצץ ממספר הצופים. בחיים שלי לא ראיתי את פארק הירקון עמוס כל כך. האורות האלה. זרקורים. כמו אור יום. נתקעים בשמיים השחורים. עושים בהם חורים. עוד חששתי שיתחיל לרדת גשם, מרוב חורים שהזרקורים עשו בשמיים. תשמעי לי. הייתי לחוץ כמו טמפון מכל צדדי. אנשים דרכו עלי, אנשים קפצו לידי, אנשים שרו בקולי קולות וירקו עלי. איזה אנרגיות. איזה עוצמה. נהייתי מטורף והתחלתי גם אני לשיר ולרקוד. הם דורכים עלי? אני גם יודע לדרוך על אחרים. אבל אף אחד לא כועס. אף אחד לא מתעצבן. כולם צוחקים ושרים. הורים וילדים, בחורים ונערות. ואני לבד, רבקה. לגמרי לבד…ג

תגידי, רבקה, את לא מצטערת שלא באת אתי?

את המשפט האחרון הוא אומר בטון מונמך, כמו לוחש אותו בדאגה אל הסלולרי שבידיו.

גבר כבן חמישים. שערו עדיין על קרקפתו, מסורק למשעי. בגדיו מעידים על עיסוקו. מנהל, או לפחות פקיד בעל מעמד. עתה הוא יושב מולי בבית הקפה. משקפי קרן וחולצת צווארון מעומלנת ומשובצת בירוק. כשנכנס, לפני כמה דקות, פניו קרנו. שפתיו שרקו את שירה האלמותי של להקת "קווין" בדייקנות אך בבוטות מתעלמת מקוד ההתנהגות של המקום. רצה לשתף אותנו, את כל יושבי הקפה, ביכולת השריקה שלו. ידע שנעריך את הפגנת המוסיקליות הזו. אל המלצרית הוא פנה במאור פנים וכשהזמין לעצמו כוס קפה לא יכול היה שלא לחייך לעברה ולהתיז את האושר הזה הקורן מפניו לכל הכיוונים.

לוגם מהקפה בחוסר סבלנות. רבקה, כנראה ממשיכה להתנצל שם, אל תוך אוזנו. אבל עיניו מחפשות קשר. תרות אחר מגע. אני מנסה להימלט ממבטו, אך נתפס כאסיר במנוסה, ומבטינו מצטלבים לשנייה אחת. פניו זורחות, וחיוכו זורם לעברי כמנסה להטביעני בשמחתו. קשה לנתק מבט מעיניים שמחות. הן לוכדות אותך כמו חור שחור. כמו מערבולת של חדווה. אני משליך לעברו חיוך מזדהה ושפתי מתעקלות עוד מעט, משתתפות בשמחתו. המס שולם. אפשר לנתק מגע.

אישה מנסה לתפעל את משאבת התדלוק בתחנת הדלק הסמוכה לחלון בית הקפה. משקפיה אחוזים על ראשה כמו קרניים, שמלת פסים ירקרקה מתווה את חמוקיה הרכים. מחמיאה לה. יום של בגדים ירוקים, חולפת במוחי המחשבה. סתמית כמו הרוח הקלה, זו שאת מגעה אני מתאר לעצמי על עורי ממראה העלים של השיח בעציץ התעשייתי שמעבר לחלון, הרוטטים קלות למגעה, כילדים נרגשים.

רבקה. רבקה. רבקה. רבקה… רגע אחד, רבקה. תני לי לדבר… רבקה… רבקה. אבל אני יכול להסביר. טוב. טוב. בסדר. טוב. את תרשי לי להתנצל? רבקה… בסדר. אז טעיתי, רבקה. טעיתי. טעות. אנשים עושים טעות. מה, לא סולחים? אף פעם? כמה זמן אפשר לריב על שטויות, רבקה? לא. לא. את לא נותנת לי לדבר. רבקה, אני… רבקה? האלו? האלו?

הוא בוחן את הסלולרי בהפתעה. מה זאת הבגידה הזאת. בגידת הטכנולוגיה באדם. הנתק הבלתי אפשרי הזה ברגע השיא. רגע הוא שוקל לחזור ולחייג, לדלות את השיחה הזו, שנקטעה, מנבכי העננה הווירטואלית האופפת את פניו, לדוג אותה מאוקיינוס האותות הדיגיטליים, היכן שהיא טבעה זה עתה. ובמשנהו הוא מרים לעברי את עיניו במבע משתומם. אני, ידידו האחד והיחיד בקפה. ידיד של מבט שהצטלב. ידיד שאינו יכול להכזיב. כי הוא זקוק לי אך לרגע. לעוד מבט אחד. מבט של הזדהות. כתפיו נמשכות כלפי מעלה, נענות לחוטים בלתי נראים, ומחלקות אתי את אי ההבנה הזאת. פניו המשתוממות נאחזות בי ומפנת אלי את האכזבה מבגידת הסלולרי. מכשיר ארור. אולי אני אוכל להסביר לו מדוע רבקה נעלמה לו כך. אולי אני אוכל להציע עונש ההולם את מעשהו הנלוז של הסלולרי האחוז בידו.

אבל אני מעדיף להתבונן מן הצד. לצפות. לציית לכללי בית הקפה ולהישאר אנונימי. לכן עיני נוטשות אותו וחוזרות אל המחשב. ואז – חריקת הכיסא הנהדף לאחור בירכיו, דמותו המתרוממת, ידיו האוספות את הארנק והסלולרי, והליכתו המתכנסת בעצמה, מסתגרת, תוך שהוא פוסע החוצה ויוצא אל מגרש החנייה. שפתיו חתומות והשריקה? היא נותרה בתוך חלל הקפה. יתומה.

עוד אני מצליח לקלוט אותו ניגש אל קטנוע ווספה מיושן, מוכתם בכתמי צבע, ומתיישב עליו בתנועה מאומנת היטב. מאחור, קשור על הסבל, כמו היה תינוק מגודל, נאחז לו דלי גדול ובתוכו מונחות מברשות…

**

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *